הכרעת דין בתיק ת"פ 3627-09

החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום וזאת מחמת הספק.

1.         כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של איומים כלפי אשתו (להלן: "המתלוננת"). מכתב האישום עולה כי ביום הכיפורים, בתאריך 28/9/09, איים הנאשם על המתלוננת בכך שאמר לה ". . . את תצאי רק עם מה שעלייך ולא, יהיה פה רצח" וזאת על מנת להפחידה. עוד עולה מכתב האישום כי הרקע לוויכוח בין הצדדים הוא העובדה כי הבן הצעיר של בני הזוג, שהיה בזמנים הרלוונטיים בן תשע שנים וחצי, הפסיק את הצום וזאת לאחר שנטל לכך רשות מאת המתלוננת, ולמורת רוחו של הנאשם.

2.         הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום, אך לא הכחיש את הוויכוח ואת הרקע הנטען לוויכוח, אלא הכחיש כי השתמש במילים "יהיה פה רצח". והתיק נקבע לשמיעת הראיות.

3.         הראיות בתיק זה נשענות אך ורק על גרסאות הצדדים - המתלוננת והנאשם, וכן על עדויותיהם של שניים מילדי בני הזוג אשר על פי הנטען נכחו בעת האירועים הרלוונטיים, ועל כן יכולים להעיד עליהם מכלי ראשון.

            לאחר שמיעת העדויות בתיק זה, ניתן לומר כי גרסאותיהם של הנאשם והמתלוננת סותרות ביחס לעבירת האיומים הנטענת, אך נתמכות כל אחת בגרסה של אחד הילדים. בנסיבות אלה, בית המשפט איננו יכול "לבחור" גרסה ועל כן אני קובעת, כי לא ניתן להגיע לממצאים עובדתיים בתיק דנן ברף הראייתי הנדרש, ומכאן שהמאשימה לא הרימה את הנטל הרובץ לפתחה ועל כן כאמור יש לזכות את הנאשם.

4.         המאשימה מבקשת להרשיע את הנאשם על יסוד עדותה של המתלוננת (עת/1), ועדותו של הבן משה (עת/2), מהן עולה כי לקראת סופו של הוויכוח בין המתלוננת והנאשם איים הנאשם על המתלוננת במילים "יהיה פה רצח".

            הסנגור מנגד מבקש להורות על זיכויו של הנאשם מכל אשמה וזאת משני טעמים. הטעם הראשון הוא כי עדי התביעה תיאמו עדויות ביניהם, עיינו זה בהודעתה של זו ולהיפך, עניין אשר מקים חשש לשיבוש הליכי המשפט ובכל מקרה מצביע כי לא ניתן לסמוך עליהם ממצאים עובדתיים. בנוסף, טוען הסנגור כי לאור עדותו של הנאשם והבת,  יש להורות על זיכויו של הנאשם שכן שני אלה שוללים כי הושמעו איומים מצידו כלפי המתלוננת.

ראיות המאשימה

5.         המתלוננת העידה כי ביום הכיפורים הרלוונטי ביקש ממנה הבן הצעיר, שהיה בזמנים הרלוונטיים בן תשע וחצי, להפסיק את הצום והיא התירה לו לעשות כן. משגילה זאת הנאשם צעק עליה, קילל אותה, טען כלפיה כי היא הורסת את החינוך של הילדים ונקט במילים קשות אחרות. יצוין כי העדה לא העידה בחקירתה הראשית על איומים כלשהם שהופעלו כלפיה, אלא לאחר שביקש התובע לרענן זכורנה בעניין זה ולאחר ששמעה כי הדבר מתבקש על ידי התובע, העידה כי לאחר שטענה כלפיו ששניהם רוצים להתגרש אך הנאשם לא נותן לה לעשות את הצעד המתאים, אמר לה הנאשם "את תצאי מפה, . . . עם רק מה שיש עלייך ולא אני ארצח אותך" (ראה עמוד 3 לפרוטוקול מיום 22/12/10 שורות 23-26).

            בחקירתה הנגדית, המתלוננת חוזרת פחות או יותר על גרסתה לעניין האירוע האלים, מבהירה כי הבן (עת/2) והבת (עה/2) נכחו שניהם בעת האירועים, אך הבת לא שמעה כלום והיא למדה זאת מדבריה לשוטר ששוחח עימה בנוכחות המתלוננת. המתלוננת טענה כי עדת ההגנה מבקשת להתנקם בה ועל כן העידה מאוחר יותר באופן שאינו מאשר את תלונתה (ר' עמוד 4 לפר' יום 22/12/10 שורות 25-29).

6.         הנתון הרלוונטי והמכריע בחקירתה הנגדית של המתלוננת מתייחס לעובדה כי המתלוננת ועת/2 עיינו בהודעותיהם במשטרה, הן קודם ליום הדיון ובמהלך התקופה שחלפה מאז הגשת התלונה ועד הדיון המשפטי, והן ביום הדיון עצמו. עוד עולה כי העדים קראו זו את הודעתו של זה ולהיפך:

"ש:שניכם ישבתם מחוץ לאולם ועיינתם בהודעות אחד של השני?

ת: לא. כל אחד עיין בהודעה שלו.

ש:ישבתם ביחד פה וקראתם את ההודעות ביחד?

ת:כל אחד את שלו. אנחנו גם גרים ביחד אין סיבה שלא נהיה ביחד.

ש: אני אומר לך שראיתי אותך מעיינת בהודעה של הבן שלך- משה?

ת:אני עיינתי גם בתשובה של משה גם במהלך כל השנה האחרונה. אני לא חושבת שזה היה פסול. העדות של הבן משה הייתה אצלו ביד כל השנה ואני מכירה אותה.

ש: משה גם קרא את ההודעה שלך?

ת: הוא קרא את שלי. לא הייתי צריכה לקרוא את שלו. לשאלת בהמ"ש הוא התחיל לקרוא את העדות שלי ואז הוא רצה ללכת לשירותים וכבר נכנסתי לעדות. הוא לא הספיק לקרוא את הכל."